נערי החוף טבעו

פאנל רב-משתתפים שכינס המגזין "רולינג סטון" בחר לפני שלוש שנים את 500 האלבומים הטובים בתולדות הרוק. "סרג'נט פפר" של הביטלס נבחר למקום הראשון, "פט סאונדס" של ה"ביץ' בויז" התייצב במקום השני. לחסידי ה"ביץ' בויז" לא היתה כל סיבה להתלונן, אבל הם בוודאי לא שכחו להזכיר לחובבי הביטלס את ההצהרה של פול מקרטני, שאלמלא "פט סאונדס" לא היה "סרג'נט פפר".

"פט סאונדס" מופיע בכל רשימה מוסמכת של אלבומי המופת של הרוק. הוא הגיע למקום הראשון ברשימה של המגזין "מוג'ו" ב-1995, למקום ה-11 אצל ה"מלודי מייקר" ב-2000, ולמקום השלישי אצל "NME" ב-2003. לרשימות כאלה יש אמנם נטייה לשעתק זו את זו, וודאי שאינן קולעות לכל טעם. אבל ל"פט סאונדס" יש הילה שבוקעת הישר מהצלילים עצמם, לא ממעמד איקוני שנוצר לו עם השנים.

40 שנה אחרי ש"פט סאונדס" היכה בתדהמה את מקרטני, נדמה שלא נגרע דבר מיופיו ומגדולתו של האלבום. שירים מושלמים כמו "God Only Knows", "Wouldn't it Be Nice" ו"Caroline, No"; צבע צליל משכר שהושג הודות לשימוש חלוצי בכלים תזמורתיים כמו תופי טימפני והרפסיקורד; הרמוניות קוליות משגעות; ניגוד נפלא בין טקסטים תמימים, כמעט ילדותיים, לבין לחנים ועיבודים שהם שיא המורכבות; והתחושה שבריאן וילסון רוצה להציף את העולם באהבה באמצעות המוסיקה שלו, ובאותה עת להסתתר מפניו - אלה רק חלק מהאיכויות שהופכות את "פט סאונדס" ליצירה שנשמעת מסעירה גם היום.

חגיגות 40 שנה ל"פט סאונדס", שמתקיימות למעשה באיחור של כמה חודשים (האלבום יצא במאי 1966), בד בבד עם הופעת מהדורה מחודשת שכוללת די.וי.די ובו ראיונות וקטעי ארכיון, הן תירוץ טוב לנסות ולברר בצורה שיטתית מה מקנה לאלבום הזה מעמד של יצירת מופת. זו גם הזדמנות טובה לצאת מתוך המקרה הפרטי ולשאול כמה שאלות עקרוניות, כמו מה בעצם הופך אלבום רוק ליצירת מופת, מדוע ככל שמתרחקים משנות ה-60 קטן מספר יצירות המופת של הרוק, ואם בכלל יש תועלת במושג הזה או שמוטב להשתמש בו כמה שפחות.

השלב הראשון בדיון, אומר הד"ר דייוויד גרייבס, מרצה לפילוסופיה של האמנות במכללה האקדמית תל אביב-יפו ו"בסיסט רוק חסר תקנה", כהגדרתו, הוא להבין שאין כל הבדל עקרוני בין יצירת מופת ברוק לבין יצירת מופת בציור או בתיאטרון. כל יצירות המופת עשויות מאותם החומרים.

גרייבס מציג שתי הגדרות ליצירת מופת. "האחת, שאני מתנגד לה, היא ההגדרה הרומנטית, שאומרת שיצירה כזאת מצליחה לתפוס בצורה מושלמת איכות בלתי ניתנת להגדרה אבל מאוד ניתנת להרגשה. השנייה, שבה אני תומך, היא ההגדרה הרציונלית, שאומרת שיצירת מופת מצליחה לגלם בצורה המוצלחת ביותר את הערכים והמשמעויות של הז'אנר שאליו היא שייכת. במלים אחרות: היא המקרה הקלאסי של חוקי הז'אנר".

גרייבס נשאל על "פט סאונדס", אבל מעדיף להתייחס לשיר "גוד וייבריישנס", שאמנם אינו מופיע באלבום אך משמש המשך ישיר ומיידי לו. "'פט סאונדס' הוא ללא ספק יצירת מופת, אבל אותי יותר מעניין השיר הבודד, שמגלם חוויה, רגע בחיים, משהו קונקרטי, בניגוד לאלבום שמגלם תפישה, משהו אבסטרקטי", הוא מסביר.

"'גוד וייבריישנס' לא היה מקרה", מוסיף גרייבס. "הוא בא בסוף תהליך של צמיחה ופיתוח של צורה מוסיקלית מאוד מוגדרת וברורה. בריאן וילסון כאילו המציא משחק מוסיקלי ב-1961 או 1962, בראשית דרכם של ה'ביץ' בויז', ואז שיכלל אותו במשך ארבע או חמש שנים, עד שהגיע למצב שהוא ידע לשחק בו במדויק. זה כמו להתכונן לאולימפיאדה. 'גוד וייבריישנס' היה המופע של ה'ביץ' בויז' לאולימפיאדה. הם התכוננו אליו, הם שיחקו הכי טוב על פי הכללים, והם הביאו את הזהב. אף אחד לא היה מופתע".

יש משהו מפתיע במה שגרייבס אומר. גם מוסיקאי שהוא בסך הכל טכנאי מיומן יכול לשחק בצורה מושלמת על פי החוקים של הז'אנר שבו הוא פועל. מדוע גרייבס רואה בכך את מהותה של יצירת מופת? "נכון שטכנאי יכול לשחק בצורה מושלמת על פי החוקים, וה'ביץ' בויז' היו אגב טכנאים בינוניים ביותר. אבל החוק הוא בסך הכל כלי. אני מדבר על מערכת של חוקים, ומה שהופך אוסף של חוקים למערכת הוא איזשהו היגיון פנימי. יצירת מופת נעשית לא כשמשחקים על פי החוקים, אלא כשמשחקים על פי ההיגיון הפנימי של מערכת החוקים הזאת. במצב הזה אפשר גם להחליט מדי פעם לשבור את החוקים, כפי שבריאן וילסון עשה.

"אם גאון הוא אדם שממציא היגיון חדש, וילסון הוא גאון", ממשיך גרייבס. "גאון יותר קטן מלנון ומקרטני וגם ממיק ג'אגר וקית ריצ'רדס, אבל ללא ספק גאון. ה'ביץ' בויז' נכנסו לתוך הסדר הנתון של הפופ-רוק של תחילת שנות ה-60, ובאופן ספציפי לז'אנר מוסיקת החופים של קליפורניה: שירים פשוטים, קליטים, קצביים, קצת מפגרים. הם לקחו את הדבר הכל כך קל הזה ומילאו אותו בתכנים מוסיקליים מרשימים בצורה בלתי רגילה, באיכויות מורכבות, מרובדות.

"הדבר הבולט ביותר הוא כמובן ההרמוניות הווקאליות שלהם, שבאו מעולמות אחרים לגמרי. ברגע שווילסון הבין שהאיכויות הווקאליות של ה'ביץ' בויז' הן כלי שיכול להביע דברים בצורה ייחודית, הוא פיתח ושיכלל אותו עוד ועוד. זה רכיב אחד בהיגיון שהוא המציא. רכיב אחר הוא השאלה הגדולה שריחפה מעל כל היצירה שלו: איך אני חי בתוך העולם הזה של דרום קליפורניה, שבו הדבר הכי חשוב הוא איזה סוג של משקפי שמש יש לבן אדם? איך אני מתפקד בסביבה כל כך טריוויאלית? כשהפיתוח של שני הרכיבים האלה הגיע למיצוי, התקבלו יצירות מופת כמו 'פט סאונדס' ו'גוד וייבריישנס'".

ואולם, גרייבס מדגיש שאין די בהיבטים האסתטיים כדי להסביר את היווצרותן של יצירות מופת. "בלי הצד הסוציולוגי, שאפשר לתמצת אותו במשפט 'להיות במקום הנכון בזמן הנכון', ההסבר לא יכול להיות מלא", הוא אומר. שנת 1966 היתה כמובן הזמן הכי נכון. "'פט סאונדס' נוצר בתוך סיטואציה חברתית חסרת תקדים. דור שלם התקומם נגד תפישת העולם השלטת. זה היה כוח חברתי אדיר, שמצא ברוק שופר, קול שמבטא את הערכים שלו: פשטות, ארציות, אותנטיות. במלה אחת: אמת".

האם התמיכה העצומה שקיבל הרוק מאותו כוח חברתי, מה שגרייבס מכנה "המפגש בין הרוק לתנועה", היא הסיבה לכך שבשנות ה-60 וה-70 נוצרו כל כך הרבה יצירות מופת, הרבה יותר מאשר בעשורים הבאים? "זה חלק מהתשובה", אומר גרייבס. "הסבר נוסף הוא הלך הרוח הפוסט-מודרני. בתחילת שנות ה-90 היתה פריחה גדולה של הרוק. הופיעו להקות נפלאות כמו 'נירוונה', 'פרל ג'אם', 'אליס אין צ'יינס'. אבל באותה תקופה כבר היה אסור להציע פתרון, אין יותר 'All You Need is Love'. הערכים היחידים שהרוק של שנות ה-90 ביטא היו ביקורתיים, דסטרוקטיוויים".

האם במציאות התרבותית הנוכחית יש בכלל צורך במושג "יצירת מופת"? גרייבס בטוח שכן. "זה מושג נפלא. אנחנו צריכים להוקיר אותו. ראשית, מפני שבעזרת יצירת המופת אנחנו מצליחים להבהיר לעצמנו את סט הערכים והמשמעויות שאותו ז'אנר אמנותי מנסה להביע. שנית, מפני שיצירת המופת מעמידה רף שמבהיר שיש יותר טוב ויש פחות טוב. אם לא נתווכח מה יותר טוב ומה פחות טוב, אם נמסמס את ההבדל בין הביטלס לבין רוני סופרסטאר, או אפילו את ההבדל בין הביצוע של רוני סופרסטאר לשיר שכתב לה עברי לידר לבין הביצוע של לידר לאותו שיר, נאבד את הטוב, נישאר רק עם הרע, והעולם ייהפך למקום שאני לפחות לא רוצה לחיות בו".

לכל יצירת מופת של הרוק יש אמנם סיפור ייחודי משלה, אבל אפשר לתאר את דרך עשייתן והתקבלותן של כל יצירות המופת באמצעות מספר מצומצם של נרטיווים. שניים מהם מעניינים במיוחד: נרטיב יצירת המופת המיידית, ונרטיב השיא מבשר הרעות. "פט סאונדס" של הביץ' בויז הוא הדוגמה המובהקת והטרגית ביותר לנרטיב מן הסוג השני.

על פי הנרטיב הראשון, אמן לא מוכר מופיע משומקום ומוציא אלבום בכורה מדהים שזוכה למעמד של יצירת מופת. אין מחסור בדוגמאות: האלבום הראשון של "ולווט אנדרגראונד" (1967), שהיה כמו מזרק של הירואין שננעץ בבלון ההיפי של "קיץ האהבה"; "Are You Experienced" של ג'ימי הנדריקס (1967), שהרחיב לאין שיעור את גבולות התודעה של הגיטרה החשמלית; "Five Years Left" של ניק דרייק (1969), שהביא לפסגה של רגישות את האמנות של הזמר שכותב את שיריו; "Horses" של פטי סמית (1975) - הפעם הראשונה שבה הופיעה משוררת, שהיא גם רוקרית קשוחה, על במת הרוק; אלבום הבכורה של "רמונס" (1976) ו"Never Mind The Bollocks" של ה"סקס פיסטולס" (1977) - שני אלבומי הפאנק הגדולים ביותר; ו"הכרוניק" של ד"ר דרה (1992) - תיאור של תת-עולם אלים ושוביניסטי באמצעות הגרוב המושלם.

הנרטיב השני נדיר יותר, והוא כולל אמן מבוסס שמגיע בתהליך הדרגתי לשיאו, מוציא את יצירת המופת שלו, ובאותו רגע נשרף. "אבי רוד" (1969) יכול להשתייך לנרטיב הזה. הצד השני של האלבום נחשב על ידי רבים לשיא היצירה של הביטלס, אך הוא גם סימן את סוף דרכה של הלהקה. "Forever Changes" של להקת "לאב" (1967) היה אלבום הרוק הפסיכדלי הטוב ביותר אי פעם, אבל הוא גם היה הרגע שבו התרופפה באופן סופי בריאותו הנפשית של מנהיג הלהקה, ארתור לי (שמת לפני כמה חודשים).

דבר דומה קרה לבריאן וילסון אחרי ש"פט סאונדס" יצא. וילסון לא היה אדם יציב עוד קודם, אך השבחים חסרי התקדים שהאלבום סחט ממוסיקאים מובילים, ובראשם ג'ון לנון ופול מקרטני, העצימו לממדים מפלצתיים הן את האמביציה שלו והן את הפרנויה שסבל ממנה.

הוא שקע בעבודה קדחתנית על האלבום הגרנדיוזי "Smile", שכינה "האלבום ההומוריסטי הקוסמי הגדול", וכדי לקבל השראה הזמין ארגז חול גדול, שבתוכו העמיד את הפסנתר שלו; הוא רצה שרגליו היחפות יטופפו בחול בזמן שהוא מנגן.

וילסון, שהיה בסך הכל בן 24 כש"פט סאונדס" יצא, קרס סופית אחרי שלנארד ברנשטיין, שהיה אמור להגיש סרט תיעודי על וילסון בהפקת רשת סי-בי-אס, הכריז שאחד משיריו החדשים של מנהיג ה"ביץ' בויז" הוא "היצירה המוסיקלית העכשווית הכי מושלמת ששמעתי". במקום לשאוב עידוד מדבריו של המנצח, וילסון לקה בהלם והסתגר בחדרו במשך כמה ימים. כשיצא, לא היה כשיר נפשית להמשיך להקליט את האלבום.

"Smile" יצא לבסוף בשנת 2004, 38 שנים אחרי שהעבודה עליו החלה. הוא נחשב לאלבומו הטוב ביותר של וילסון מאז "פט סאונדס".